קפיצה לטימור-לסטה
אחרי יומיים של המתנה, קיבלנו הודעה שההגה האוטומטי יגיע ביום שני או שלישי הבא.
אז עלה בדעתנו שאולי נצא מהעיר הקטנה החמודה הזו למקום אחר. למה שלא נטוס לאי כלשהו באזור?
האי הקרוב נקרא טימור-לסטה, והוא נמצא במרחק של כ-650 ק"מ צפונית לאוסטרליה. הזמנו טיסה לדילי (Dili), עיר הבירה של טימור-לסטה, שנמצאת בצד הצפוני של האי, עם כרטיסי חזרה ליום שני.
רוב הטיסה היא מעבר לים ואז חולפים על פני נוף הררי כמעט ללא כפרים וללא עצים גבוהים.
נוחתים בדילי.
שדה התעופה נראה בערך כמו שדה דב, רק צבעוני. יורדים במדרגות מהמטוס והולכים ברגל עד לאזור קבלת הנוסעים שאינו ממוזג.
החום והלחות מעבר ליכולת התיאור שלי. בערך כמו לטייל עם טרולי ובגדים בתוך סאונה לחה.
שוטר עם בגדים מלוכלכים מפנה את ג'ייסון האוסטרלי לחלון בו הוא צריך לרכוש ויזה ואני, עם הדרכון האיטלקי, פטור מויזה.
אני מגיע לחלון של משטרת הגבולות בו יושבת שוטרת אסיאטית מבוגרת רזה עם סיגריה בפה וחשיבות עצמית על פניה. בזמן שהיא מעלעלת בדרכון שלי אני מנסה לנחש את גילה. או שהיא גיהצה את השיער שלה במגהץ מקולקל, או שלא חפפה זמן רב.
פוסטים אחרונים
"איטליאנו?" היא פונה אלי במילה היחידה שהיא מכירה באיטלקית, אבל אני כמובן לא מסוגל לענות. רק מחייך אליה, והיא חותמת לי בדרכון אישור לשהות בטימור-לסטה במשך 90 יום.
מאולם קבלת המזוודות עוברים ישירות לרחוב בו ממתינים המון אנשים, בעיקר נהגי מוניות.
בטימור יש 2 סוגי מוניות: הכחולות החוקיות והזולות, והצהובות עימן יש לנהל מו"מ קשוח על עלות הנסיעה.
המטבע המקומי החוקי של טימור הוא דולרים אמריקאים, אבל הם לא יקבלו ממך שטרות של דולר אחד. טימור החליפה רק את הדולר האחד במטבע מקומי.
נהג מונית הסיע אותנו למלון שהזמנו דרך האינטרנט, במרכז, שמתגלה כמו מגרש של בסיס צבאי נטוש. אפילו לא ירדנו מהמונית הצהובה הישנה ולא ממוזגת וביקשנו שיסיע אותנו למרכז העיר. הנהג המסכן לא בדיוק ידע מה נחשב למרכז, והסיע אותנו לקניון היחיד שבעיר.
המעבר מהמונית הישנה והלוהטת לקניון הממוזג מיד הרגיע את המחשבות. צריך לחפש מקום עם wifi כדי לאתר מלון אחר. איר-בי-&-בי לא בא בחשבון בעיירת הפחונים הזו.
בקומה החמישית של הקניון משתרע מלון פלזה, בעל 5 כוכבים. אבל זה לא בשבילנו. אנחנו חייבים מקום שבו מצד אחד, נתערה באוכלוסיה, ומצד שני, עם נוחות מערבית, לא מלון שבו אנשים מסתובבים עם בגדים מגוהצים ומדברים בשקט.
לבסוף מצאנו את המקום המושלם. Esplanda Hotel מול הים, קו ראשון למים עם חדרים גדולים ממוזגים ומרפסת ענקית שמשתרעת על כל הגג, בריכה במרכז הגינה במרחק כמה צעדים מפתח החדר.
בעל המלון, אוסטרלי בשם Ash, הצטרף מידי פעם לשולחן שלנו והתגלה כאיש שיחה מעניין שביקר בארצות רבות, ואפילו נישא פעם לאישה אינדונזית.
מכירים את המצבים שיוצאים לריצה ואחרי חצי שעה, גב הטישירט כולו ספוג זיעה? אז בדילי וגם בדרווין אין צורך לרוץ כדי שהחולצה תהיה ספוגת זיעה. מספיק לשהות בצל מבלי לעשות כלום.
למחרת, ביקשנו מאש שימצא לנו מישהו שיסיע אותנו לטיול מעניין באי.
האי טימור מחולק לשני חלקים. ממזרח מדינת טימור-לסטה, וממערב המשך לסדרת האיים של אינדונזיה. שפתם של המקומיים מעורבת פורטוגזית ואינדונזית.
בחור טימורי מקומי אסף אותנו לטיול עד לפסל של קריסטוס המתנשא לגובה של 27 מטר ומשמש גם כמגדלור.
אחר כך עלינו מעט להרים בדרך לא סלולה בסופה נמצא הכפר שלו. הבתים מקש, בנויים היטב על גבי מצע של אבנים שבני הכפר שברו מסלע ההר בכלים ידנים. הכפר ממש לא דומה לפחונים שבעיר.
אבל, גם בעיר, בכל מקום כל המקומיים כל כך ידידותיים, להדהים. אומרים שלום ומחייכים אליך ברחוב.
למחרת, אש הצטרף אלינו לארוחת בוקר ושאל אם אנחנו רוצים לבוא למוזיאון המלחמה. ג'ייסון אוהב מלחמות ולי לא היה נעים לסרב, אז נסענו כמה דקות באוטו הממוזג למוזיאון של מלחמת השחרור של טימור-לסטה. לא היה הרבה מה להציג במוזיאון הזה, מלבד מעט פרטי לבוש וכמה נשקים. רוב המוזיאון הסתכם בהסברים וסיפורים כתובים על הקירות. מסתבר שבתקופת הנרי קיסינג'ר האמריקאים התירו לאינדונזיה לטבוח בטימורים משום שחששו שהם עומדים להקים מדינה קומוניסטית. אבל לבסוף הם הצליחו לקבל עצמאות, בעיקר בזכות הלוחמים הגיבורים..
באחד הימים חשבתי שמאחר וזו מדינה עניה, אולי אקנה כאן אייפון יותר זול. בקניון הסבירו לי שאין בכל טימור לסטה אייפון 16, ואייפון 15 עולה 2,000$. ויתרתי.
לאחר סוף שבוע ארוך בטימור-לסטה, חזרנו בטיסה לדרווין המודרנית והלחה לא פחות. מזל שבשתיהן אין כמעט יתושים, או לפחות, אני לא נתקלתי אפילו באחד.
כמעט 10 ימים מאז שעזבתי את הבית בישראל, ואני ממש מתגעגע. אני מניח שאין לי נפש של נווד. אפילו לביקורת שלי על הפוליטיקה הישראלית, אני מתגעגע. חסר לי הכינון של טניה ושלי יחד. עם מזוודת טרולי, אין כינון.
פוטר
פוטר