מאוסטרליה לסיישל

מתוך סקרנות פתחתי מפה כדי לבדוק את המדינות שלאורך המסלול וגיליתי שאפשר לבקר במזרח טימור, במלזיה, באינדונזיה, אפשר להרחיק צפונה עד תאילנד ולחזור דרומה דרך סרי-לנקה, הודו, ולבסוף לצאת לחצייה הגדולה של האוקיאנוס ההודי עד לאיי סיישל מימין לאפריקה. כל הדרך הזו, כ-10,000 קילומטר, רבע כדור הארץ.

נמשכתי מאוד להגיב להצעה, אבל בכל זאת היססתי. זו תקופה מאוד ארוכה לעזוב את הארץ, את טניה, את הילדים, את החברים. אני בכל זאת לא צעיר, האם אסתדר עם האוסטרלי, אבין את המבטא הכבד שלו?

קצת מרחתי זמן מבלי להחליט, עד שבוקר אחד, התיישבתי כמו כל בוקר מול המחשב עם הפייפ וקפה, ואמרתי לעצמי, אין שום הבדל בין מה שתעשה היום לבין מה שעשית אתמול, או מה שעשית לפני שנה.

או שתצא להרפתקה הכי מאתגרת או שתוותר על הרעיון ותחליט להיות זקן כמו כולם. אבל, אמרתי לעצמי, אל תבלבל לעצמך את המוח שאתה תכף יוצא להרפתקה, ורק, עדיין לא מוצאת את הסירה המתאימה. יש סירה ואתה סתם משתפן.

עם המחשבה הזו, כתבתי לג'ייסון מאוסטרליה שאשמח להצטרף אליו, ואודות הניסיון המועט שלי בשייט באוקיאנוסים, שאני בעלים של סירה המון שנים. אחרי יומיים הוא ענה לי וסיפר שהוא מתגורר קרוב למלבורן בדרום, והוא כעת מקיף את אוסטרליה מצד ימין, מלמטה למעלה ובעוד כשבועיים שלושה יגיע לדרווין. הוא אפילו ביקש להתייעץ איתי באילו מדינות אני מעוניין לבקר במהלך ההפלגה.

מיד השבתי שאני מעוניין לבקר בכל מקום שיתאים לו כי מעולם לא ביקרתי באזור והכל מעניין אותי.

אכן המועד עליו סוכם התאים לי מאוד, כשבוע לאחר ההפלגה עם טניה ביוון.

כבר סיפרתי לכם על ההפלגה ביוון, ומיד כשחזרתי ממנה הזמנתי כרטיסי טיסה אל דרווין לכיוון אחד.

השבוע עד לטיסה היה מתוח. המון דברים לסדר לפני שאני עוזב לתקופה ארוכה, הוצאת ויזה לאוסטרליה, מעקב אחר חברות התעופה הזרות כדי לוודא עם מי מהן פחות סיכויים שיבטלו לי את הטיסה ברגע האחרון, מחקר באינטרנט לאיזו מדינות באזור אסור לישראלים להיכנס, ועוד.

הטיסה נועדה לשבת (יום לפני היומולדת שלי) עם חניה ארוכה והחלפת מטוס באבו-דהבי וטיסה נוספת ממלבורן לדרווין.

לא אלאה אתכם בכמה אני שונא טיסות, בגלל השעות המטורפות בלי שינה, השיעמום בהן, חוסר הנוחות, רק אספר שלאחר 25 שעות נחתתי סחוט ורעב במלבורן, עם שעה איחור. 

מיד לאחר שיצאתי מהמטוס, התיישבתי על ספסל כדי לנסות לאתר לאן עלי לגשת כדי להצטרף לטיסה האחרונה ממלבורן לדרווין. אבל שוטר אוסטרלי צעיר שראה שאיני עובר את המכס ניגש אלי ושאל מה אני עושה כאן. הסברתי לו, והוא ביקש שאתלווה אליו עם המזוודה אל אולם בו חוקרים ומחפשים במזוודות של מי שחשוד.

לאחר חקירה צולבת של השוטר ושל הבוסית שלו שהוזעקה למקום, נראה היה שהם לא מאמינים לסיפור שלי. מי טס במשך 25 שעות ממדינה נידחת במלחמה, כדי לפגוש מישהו שהכיר רק דרך הפייסבוק ועליו אין כל מידע אחר?

לבסוף, כשהראיתי להם את דף הפייסבוק שמפגיש בעלי סירות המחפשים צוות עם טרמפיסטים, וההתכתבות שלי עם ג'ייסון במסנג'ר, הם התחילו להאמין לי, ושילחו אותי לרוץ מהר לשער הטיסה הבאה שלי שכבר נסגר.

במזל הגעתי בדיוק כשהשוטרת האחרונה עוזבת את השער. היא עיכבה את המטוס במכשיר הקשר ועליתי לטיסה אחרי שהעניקה לי מבט זועף כמו מורה בתיכון לתלמיד שמאחר לשיעור.

הטיסה הלילית ממלבורן לדרווין "קצרה" במטוס קטן. רק 4 שעות, הכי משעממות שהיו לי בחיים. בגלל הג'ט-לג לא הצלחתי לישון, אין אינטרנט, אין אפילו שקע לטעון את האייפון שכבר החל לזעוק לטעינה. כיביתי אותו כדי לחסוך סוללה.

הגעתי לדרווין ב-12 בלילה. ג'ייסון הבטיח שיגיע לאסוף אותי משדה התעופה, אבל, מלבד תמונת הפרופיל המטושטשת שלו בפייסבוק לא ידעתי איך הוא נראה, וכנראה שגם הוא לא ידע לזהות אותי. אני חייב טלפון פעיל כדי לאתר אותו ביציאה מהשדה.

דרווין עיר קטנה, ולכן שדה התעופה קטן בהתאמה. אנשים שנחתו עימי זרמו החוצה.  הדלקתי את האייפון, וראיתי שג'ייסון התקשר אלי מוקדם יותר, אבל בטרם הספקתי להתקשר, הטלפון כבה. יצאתי לאזור האיסוף והמוניות, וקיבלתי בוף בפנים של לחות. חם כמו בישראל אבל לח פי כמה.

לא ראיתי את ג'ייסון או מישהו שממתין.

חזרתי לתוך האולם הממוזג לחפש שקע חשמל כדי לטעון את הטלפון, אבל השקע שמצאתי בין שולחנות בית הקפה (שהחל בתהליכי סגירה), היה אוסטרלי, ממש לא דומה לשלנו או למעביר שהבאתי עמי.

אחרי כרבע שעה, המקום התרוקן. כבר לא היה איש באזור. מחוץ לאולם ראיתי דרך הזכוכיות הגדולות שגם אין מכוניות שעוברות. אני לבד בשדה תעופה ריק. אין לי אפילו טלפון כדי להזמין מונית.

למרבה המזל, לא הייתי עייף. להיפך, הייתי ערני לחלוטין. כנראה שבישראל זו שעת ערנות שלי. התחלתי לטייל לי עם הטרולי בשדה הריק, אולי בכל זאת אמצא מישהו, אולי אאתר ספסל עליו אוכל לישון עד מחר.

באחת הפינות בשדה ישב בחור צעיר ושיחק קלפים עם עצמו. התיישבתי על ידו והוא שמח לשוחח עם מישהו. אחרי שתחקרתי אותו, הוא סיפר לי שקוראים לו ג'סי, מארה"ב, והוא מתנדב של ישו. כעת סיים התנדבות של כמה חודשים באחד האיים בפסיפי ומחר הוא טס לטימור-לסטה להתנדבות חדשה.

הוא סיפר שהוא היה פרוע בצעירותו (עכשיו הוא בן 26), אבל אחיו שכנע אותו לחזור בתשובה לנצרות ולמוסריות. אבל מאחר והוא לא האמין בישו, הוא התפלל לילה אחד וביקש מישו להתגלות אליו כדי להוכיח שהוא קיים ולא הכל בולשיט של אחיו. למחרת בזמן שצפה בסרט בנטפליקס, ישו הופיע בסרט  ואמר לו שהוא מקבל אותו ואוהב אותו כפי שהוא והכל בסדר. אז הוא החזיר את הסרט אחורה ושוב ראה את הקטע שבו ישו אומר שהוא מקבל אותו כפי שהוא, אבל הפעם הוא התרכז וממש הבחין שישו מדבר ממש אליו בסרט, מה גרם לו לבכות כמו ילד, והחל מאותו ערב הוא החל לחזור בתשובה.

הפגישה עם ג'סי נועדה מבחינתי רק להעביר את הזמן. ממילא הייתי תקוע בשדה לפחות להלילה. אז ג'סי ביקש שאספר על עצמי, וכמובן שסיפרתי לו שאני תקוע כאן בלי טלפון וללא מתאם חשמלי כדי לטעון. אז הוא הצביע על שולחן ארוך לאורך הקיר עם המון שקעי USB בהם יכולתי להטעין כל טלפון שרציתי.

עד שהטלפון שלי נטען היטב, הצלחתי לבלבל את ג'סי ולשכנע אותו לחזור בשאלה מבלי לשנות את אורח החיים בו בחר כי כך הוא מסתובב בעולם על חשבון ישו ומכיר המון מקומות אקזוטיים.

כשהטלפון נדלק, סופסוף, התקשרתי לג'ייסון, אבל לא היתה תשובה. השעה כבר היתה 3:00 לפנות בוקר. מאחר ובדרווין יש יותר ממרינה אחת, ולא ידעתי את שם הסירה, לא מצאתי טעם לנסוע למרינה.

בסבלנות אין קץ רכשתי איסים כדי שלא אתקע בלי אינטרנט מחוץ לטווח ה-wifi החינמי של שדה התעופה, והזמנתי Uber למלון זול במרכז דרווין אודתיו נכתב ב-booking שהוא פעיל כל הלילה.

למחרת בשעה 7:30 ג'ייסון התקשר אלי והעיר אותי. ביקשתי שישלח לי מיקום של הסירה בואטסאפ, אבל הוא לא ידע איך. לבסוף הוא שלח לי תמונה של המפה עם סימון. 

המרינה היתה במרחק הליכה מהמלון, אבל למרות שהלכתי רוב הזמן בצל, הגעתי כולי נוטף. אבל היה שווה. בהליכה יש לך זמן להתבונן בסוג המדרכה שאצלם פשוט מבטון, מהבתים הנמוכים ברובם והיפים בצבעים עזים עם חלונות ועמודים לבנים. אפשר לעצור כדי לקרוא שלטים של העיריה שמכריזים על בניית בית חדש על מגרש ריק.

לבסוף פגשתי את ג'ייסון בכניסה למרינה. הוא הוביל אותי לסירה כדי שאניח בה את הטרולי. כשהגעתי לסירה הבנתי מי האיש. זו הסירה הכי ג'יפה שפגשתי. המון חבלים מסתובבים על הרצפה בקוקפיט, חוטי חשמל ומטענים משתלשלים מהארונות הפתוחים. כמה עטיפות של חטיפים על רצפת הסלון, קרטון של פיצה שמזמן נאכלה מכסה את הכיור הקטן. הבנתם את התמונה.