כן, המנהל!

הולך הביתה לשמוע תקליטים

הוא עצר את האוטו הישן שלו על ידי.

הוא ידע שאני תלמיד שלו, כי לבשתי תלבושת אחידה: חולצה תכלת ומכנסיים כחול כהה.

הוא התכופף כדי לפתוח את החלון הרחוק ממנו באמצעות סיבוב הידית. קפאתי מפחד. הוא היה מסופר תמיד קצר כמו חייל מארינס, קצוץ בצדדים ומברשת למעלה. הוא שאל אותי בטון צבאי, כמעט כמו נביחה של רועה גרמני, לאן אני הולך ולמה אני מטייל ברחוב באמצע היום.

לא יכולתי לספר לו שאני מסתלק הביתה באמצע הלימודים כדי לשמוע תקליט חדש של כאמל שקניתי אתמול.

שתקתי.

לא היתה לי תשובה מוכנה לתת לו. לא ציפיתי להפתעה כזו בדרך הביתה.

אז הוא אמר לי להיכנס לאוטו וכשהגענו חזרה לבית הספר הוא הורה לי להמתין לו במסדרון מול המשרדים של ההנהלה.

המתנתי שם כל היום, אוכל את הלב על מה שיעשו לי, הוא וההורים שלי. נדמה לי שהשעות שביליתי במסדרון הזה, מול דלת ההנהלה היו בין הקשות בחיי.

היום אני מבסוט מהחיים, וכך התנהלו רוב חיי. לא קרה שום דבר משמעותי מזה שהסתלקתי מבית הספר לפני תום הלימודים.

זה לא שינה מאום במהלך חיי.

עד מהרה הבנתי שסתם הייתי בלחץ.

חבל שלא ידעתי את זה אז. מעט מאוד אירועים משפיעים על מהלך החיים ועל מי שתהיה בהמשך.

מאז אני כבר לא בלחץ מכלום. ממילא בעתיד זה ייראה כמו משהו חסר משמעות.

גם אני שונא ספאם..

פוטר

פוטר